ואני כספר הישן
כספר ישן שיש לו כבר את הריח שלו,
שדפיו קצת מרוטים, שפינותיהם מקופלי תנוכים,
שבין דפיו , פה ושם, נבחרים ומסומנים,
פסקאות, משפטים, או זוג מלים שנועדו (זו עם זו -שם) לראשונה
או הגיג גאונות רוח מרתק שיהיה ראוי לציטוט.
כך חיי.
בצעירותי, האישה שאהבה אותי, היתה מתרפקת עלי בשל ניחוח הבצק שהריחה בי.
והיתה אישה אהובה אחת שהריחה בי תמיד את ריבת התות שבישלתי בפגישתנו הראשונה.
וזו שהתענגה על ריח הגשם הראשון שעלה באפה בכל פעם שיצאתי מהמקלחת נוטף ונוצץ ומדיף
כך חיי.
סימנו בי וחרתו בבשרי וחרטו ברוחי
וכולי מכה וחבורה, נאספות כלאחר יד
ואודה לה לנפשי שאת רובן הגלידה וריפאה
כך חיי.
כמו ספר מספריית ילדותי שנתלשו ממנו עמודים,
כך יש בי חורים ששחורותם נופלת רק מריקותם.
דחקתי אותם הצידה או הדחקתי אותם פנימה
כך חיי.
ויש רק עותק אחד מזה
אמנם באותו יום, נולדו עוד ילדים*,
ואפילו באותו דג'אני לבדו,
וכל אחד כותר אחר, גדל, למד, סבל, אהב והוא אחר
כך הספר
אחד הגיע לבית של אוהבי ספר ונהנה מאור השמש אפילו,
אחד ניתן למי שהיה לו חלל מתאים בדיוק למידותיו
אחד הגיע לספריית בורכוב, ומשם לגן הזכרון הסמוך, לקרוא אותו מהר
אחד הגיע למחלקת ילדים בשלוותה ומישהו בהתקף זעם קרע אותו
ואחד דווקא זה עם הקדשת הסופרת, נהרס כשדני נפל לשלולית בהולכו קורא
ואז כל איש הולך בדרכיו
כל אחד הוא ספר שעדיין נכתב | כל אדם הוא ספר שעדיין לא נכתב
שנמחק ונכתב בזמן, במרחב | שקולט בערנות הכל, במלוא חושיו
ואין יודע מי (ואם) יהיו קוראיו | גם מי שלא קוראים הם אחיו
אלה הבאים ואלה ההולכים
